פיץ’ רוי – מאת אורי יעקבי

פיץ’ רוי – מאת אורי יעקבי

אל קלאפטה

ביום הרביעי של ה”טורוסים” פגשתי זוג ישראלים, ויקטור ופיי, שטיילו עם עוד שני ישראלים, ספיר וג’ניה. מהר מאוד התחברנו, ואת הקטע האחרון של הטרק סיימנו ביחד. באוטובוס לאל קלאפטה פגשתי את הרביעייה שוב, החיבור הטבעי שהיה בינינו גרם לנו להחליט פה אחד – ממשיכים ביחד עד הקרטרה כולל אל קלאפטה ואל צ’לטן.

התחלה חדשה – אל קלפטה

הגענו כל החבורה להוסטל באל קלאפטה יומיים לפני הסילבסטר, וישר התחלנו לחפש השכרת רכב (כיוון שזאת הדרך הכי זולה להגיע לקרחון). כל הסוכנויות היו תפוסות שבועיים קדימה אז בלית ברירה הלכנו לקנות כרטיס לאוטובוס הלוך חזור לקרחון בטרמינל.

אילו ציפורים 

למחרת נשאר לנו המון זמן עד ארוחת הערב אז הלכנו לפארק הציפורים הסמוך לעיירה.
בפארק עשינו טיול קצר של שעתיים וצפיתי בכ-30 זני ציפורים, כולל הפלמינגו. תוך כדי הטיול הבטן החלה לקרקר והבנתי שזה הזמן לארוחת הערב בחסותי: קציצות ברוטב עגבניות עם אורז וגזר מרוסק. הלכנו לסופר לקנות את כל המצרכים ותוך חצי שעה הכל היה על הגז ועוד שעה וקצת לבישול הקציצות.

 

(צילום: אורי יעקבי)

איפה ויקטור חסון כשצריך אותו?!

ויקטור היה אחראי על הכנת האורז, ובטעות במקום להכין 2 כוסות אורז הוא הכין את כל הקילו (איזו צעירות!). למרות הפדיחה כולנו עשינו מאמץ, בעיקר הבנים (שלא לומר אני), והצלחנו לסיים את כל האוכל, כולל פתיחת שני כפתורים במכנסיים. למחרת בצהריים יצאנו לקרחון פריטו מורנו, הידוע בכינויו “הקרחון המתנפץ”. מקום מאוד תיירותי ולא זול שמטרתו העיקרית היא צפייה בקרחון העצום, תחזיקו חזק – מתנפץ. למזלי זכיתי לראות אותו מתנפץ, קיר שלם של קרח לפתע קורס ומכה בגלים במים, ואחרי כארבע שעות חזרנו מבסוטים אפילו אחת הבנות הצליחה לצלם בוידאו.

(צילום: אורי יעקבי)

ברוכים הבאים 2016!

חזרנו להוסטל, התקלחנו, התארגנו ויצאנו להרים כוסית לכבוד השנה החדשה. מצאנו מקום שנראה כמו פאב-מסעדה והזמנו בירה, כאשר תוך כדי היה מופע זיקוקים של כ-20 דקות (שלא מבייש אפילו את מופע הזיקוקים של קיבוץ נירים ביום העצמאות). כאשר המלצר הגיע עם הבירה הוא הביא עמו את החשבון. הופתענו לגלות שהחשבון הוכפל, אחרי בירורים הוסבר לנו שבגלל שאנחנו יושבים במסעדה בערב הסילבסטר זה עוד כסף, ומסתבר שהרבה מאוד כסף!
אז אנחנו כישראלים בטח לא פראיירים ולא נשלם על משהו שלא הוסבר לנו בכניסתנו למקום. לאחר וויכוחים בספרדית חורקת הצלחנו לבטל את רוע הגזרה. זהו עכשיו אפשר לחזור להוסטל עם ארנק מלא ולהתכונן לנסיעה לאל צ’לטן.

אל צ’לטן או בירת הטרקים של פטגוניה

ביום שישי ה- 1.1.16, ממש למחרת הסילבסטר הגענו לעיירה הקטנה אל צ’לטן. כבר בהתחלה התפצלנו לשתי קבוצות: אני נשארתי עם פיי וויקטור חסון וספיר וג’ניה הלכו להוסטל אחר. העיירה ממש קטנה ומונה בסך הכל כ-600 אנשים תושבי קבע. ב”עונה החמה” מגיעים לבקר בעיירה למעלה מ-10,000 מטיילים. העיירה, שלא סתם זוכה לכינוי “בירת הטרקים של פטגוניה”, נותנת פייט אמיתי ל”טורס דל פיינה” הצ’יליאני וכוללת שפע של אפשרויות; מטיולי יום ועד טרקים של ארבעה ימים.
בכל מקרה למרות שתכננו לצאת לטרק ביום שישי, מזג האוויר הגרוע “אילץ” אותנו לדחות את התוכניות ליום ראשון, כך שיכולנו לנצל את שישבת להתארגנות ומנוחה.

יום ראשון – Laguna Torre

אני, פיי וויקטור (מר חסון בשבילכם) בחרנו לעשות טיול יום ללגונה – סך הכל 18 ק”מ הלוך חזור. הדרך הייתה יחסית נוחה (בטח לעומת ה”טורוסים”) וכללה מרחבים ירוקים, נהר גועש מהקרחונים המופשרים וכמובן הרים מושלגים. היה זה הנוף המאפיין כל כך את אזור פטגוניה. לאחר הליכה נינוחה של כ- 3 שעות הגענו ללגונה. למרגלותיה נגלה לנו רכס הרים יפהפה עם כמויות אדירות של שלג, העוטפות אותו כמו עוגת שוקולד חמה ומלא שמנת מתוקה (בשלב הזה אתם מבינים כמה רעב הייתי, וזה אחרי כולה 3 שעות הליכה!).
בתוך האגם צפו להם שברי קרחונים שלא שרדו את השמש והתנפצו ללגונה. בדרך חזרה למחנה “נתנו גז” והגענו תוך שעתיים ורבע, ויאללה מתחילות ההכנות ל”פיץ רוי” הטרק המפורסם של העיירה.

יום שני-שלישי, Laguna De LosTres, פיץ רוי

לאחר לבטים רבים ובדיקות רבות של מזג האוויר באתרWindGURU (אבא, יש לך עוד אתר לתחזית) החלטנו לצאת ליומיים טרק. רציתי לצפות בפיץ רוי בזריחה, אדום ובוהק כמו הפועל בתקופת הדאבל (אין ספק שבשלב הזה באמת היה חסר לי סוכר בגוף). התכנון שלנו היה כזה: לצאת מאוחר מההוסטל וללכת עד הקמפינג האחרון לפני העלייה הרצחנית, כולל עצירה ב-Laguna Capri להפסקה של פירות ועוגיות. אז כשהחושך ירד נכין ארוחת ערב מפנקת ככה שישארו לנו רק שעתיים וחצי עד ל-3:30, השעה בה תכננו להתחיל את העלייה להר.

מה קרה ב(ה)פועל?

בפועל הגענו לקמפינג Poincanot (על שם אחת הפסגות ברכס) ממש עם השקיעה. ישר התחלנו במלאכת הכנת ארוחת הערב, שכללה ספגטי בולונז עם קוביות גבינה, תחזיקו חזק- 28 אחוז שומן!
תוך כדי חיתוך הבצל שפיי חתכה, כיוון שיש לה עדשות ואז היא לא בוכה, צפיתי בשקיעה המרהיבה: כל ענני הנוצה נצבעו בכתום אדמדם עמדו מאוחרי ההר ויצרו רקע מרהיב. אחרי כ-40 דקות של הכנה, התענגנו על ארוחה בשרית בשטח וקינחנו עם תה על הגזיה שיהיה לנו ללילה הקר.

כובשים את הפסגה

אחרי ארוחת ערב זכינו ליהנות משמיים זרועי כוכבים, כאשר יחד עם התה החם והמתוק היו תפאורה נפלאה לרגע לו חיכינו – השעה 3:30 והתחלת הטיפוס לפסגה. התחלנו את שני הקילומטרים האחרונים עד לתצפית מגובה 750 מטר. הק”מ הראשון היה מאוד מישורי וקליל ועברנו אותו יחסית במהירות, זה היה כל כך קל עד שהתחלנו אפילו להיות שאננים, מובן שלא ידענו את העתיד להגיע. ואכן היא הגיעה בדמות עלייה ארוכה באורך ק”מ שנמשכה כשעה ורבע של אבנים גדולות. הרגשנו כל שריר בגוף והזענו את הנשמה. התחושה הייתה שכל רגע אנחנו מגיעים אולם בפועל האבנים רק היו גדולות יותר ויותר. בסוף אחרי שהייתי רטוב לגמרי מזיעה הגעתי ליעד הנכסף. זהו, עכשיו כל שנותר הוא לראות את הזריחה ואת הפיץ רוי אדום וזורח כפי שהבטיחו לנו. אולם, ממש כמו העונה של הפועל עד עכשיו, לא זריחה, לא אדומה ולא נעליים. הייתה עננות כבדה שהסתירה לנו את הנוף, וכך אחרי שעתיים של המתנה וציפייה לראות את הפיץ רוי זוהר באדום, נשברנו והתחלנו לרדת. בפעם השנייה בפטגוניה, הפעם הראשונה הייתה ב”טורוסים”, שמזג האוויר מכריע אותנו. אמנם לא זכיתי לראות את הפיץ רוי אך בכל זאת היה מדובר במחזה מדהים עם אגם שחצי ממנו לבן וחצי ממנו שחור בעקבות השתקפות השלג והאדמה.

ירידה לצורך עלייה

הירידה נמשכה כשעתיים ודרשה ממני מאמץ לא מבוטל. הגוף מגייס כוחות לטובת הקטע הזה שבסיומו נשארו לי עוד 8 ק”מ ללכת עד להוסטל. אני נותן פוש אחרון ומגיע אחרי עוד כשעתיים הליכה לנק’ הסיום מותש מעייפות ומרגליים וברכיים שבורות, שמסמנות לי צריך ללכת להתקלח וסיאסטה דחוף. חזרתי להוסטל בתקווה למצוא מיטה פנויה אך בעל הבית (האנטישמי) העלה את המחיר למיטה יום לפני, כך שנאלצתי לחפש הוסטל אחר. לאחר כרבע שעה מצאנו הוסטל, וצ’יקצ’ק מקלחת ולישון.

היום האחרון באל צ’לטן – האם הצלחנו לראות קונדורים ונשרים?(רמז: תיזכרו מה קרה בפעמיים האחרונות שסמכנו על הטבע) 

היום האחרון באל צ’לטן היה יום מנוחה לגוף ונפש. לאחר הצ’ק אאוט בהוסטל התפניתי לסדר את המוצ’ילה ואת התיק הקטן כדי שיהיו מוכנים לקראת הקרטרה אוסטרל. תכננתי לקחת איתי לקרטרה רק את תיק הגב בעוד שאת המוצ’ילה רציתי לשלוח קדימה כדי לא להיסחב איתה. הספקנו עוד ללכת לתצפית על קונדורים ונשרים אך גם שם לא יצא לנו לצפות בדורסים הללו (מה יהיה עם קצת מזל?!).

220x220_dscf8313

 

 

(צילום: אורי יעקבי)                    (צילום: אורי יעקבי)                     (צילום: אורי יעקבי)


חזרנו להוסטל, הכנו המבורגרים ועלינו לאוטובוס לילה לכיוון לוס אנטיגואס בואכה הקרטרה אוסטרל. מעניין מה מצפה לנו שם. 

לתגובות ושאלות : trekomania.israel@gmail.com

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Call Now Button
דילוג לתוכן