טרק טורס דל פיינה או בשפת המטיילים ה”טורוסים” – מאת אורי יעקבי

טרק טורס דל פיינה או בשפת המטיילים ה”טורוסים” – מאת אורי יעקבי

הטרק, המרהיב ביופיו, נחשב לאחד מעשרת הטרקים היפים בעולם וממוקם ליד עיירת הנמל פוארטו נטאלס בדרום צ’ילה “פטגוניה”.

יומן טרק
זהו, התחלתי את הטיול, ועכשיו על אמת. אחרי חודשיים של צפייה במשחקי כדורגל, שהייה בהוסטל בקורדובה אצל חבר טוב, הרבה בשר טוב ומסיבות לתוך הלילה, הגיע הזמן לראות קצת טבע, ומה יותר טבעי מאשר להתחיל את הטיול בטרק, הנחשב לאחד מעשרת הטרקים היפים בעולם?!
פונטה ארנס – יודע מוצ’ילר פיקח לא למלא את המוצי’לה בשטויות.

ההכנות לטרק הראשון שלי
בפוארטו נטאלס התמקמתי בהוסטל base camp hostel, שמציע למטיילים כל יום בשעה שלוש הרצאה בחינם (חינם? ברור שהלכתי!). ההרצאה נמשכת כשעה וחצי והיא נותנת מידע חשוב וחיוני על המסלול, כולל פירוט המסלולים, אוכל, ציוד וכל הדברים ובסוף יש זמן לשאלות. ההרצאה מועברת באנגלית מאוד פשוטה (אפילו אני הבנתי), כך שאת עיקר הדברים אפשר בקלות להבין ולרשום על דף. לאחר ההרצאה התחלתי את ה”סידורים לטרק”, רכשתי כרטיס אוטובוס לפארק, הכנתי רשימת קניות על פי חישובי מזון (כל הציוד לטרק על הגב), הכנסתי את הכל הדברים לשקיות זבל שחורות וזהו, יאללה, אני מוכן לטרק. מוכנים?

תחילת מסלול W  – דצמבר 2015
בפארק ישנם מגוון מסלולי טיולים, אני בחרתי את הפופולרי מביניהם המכונה גם מסלול ה-W .
האוטובוס עצר בכניסה לפארק, שילמתי דמי כניסה וקיבלתי מפה של הפארק. בכניסה רואים גם סרטון, המסביר את החוקים (רמז לאותה שריפה שהדליק בטעות מטייל ישראלי לפני ארבע שנים). אחרי שהבנתי שלא כדאי לי להדליק נייר טואלט, ניגשתי להזמין מקום בקמפינגים החינמיים לפי חישוב של מסלול באורך 5 ימים. חזרתי לאוטובוס הוא לקח אותי לקטמרן, 40 דקות הפלגה, ומשם לתחנה הראשונה, המלווה בגשם לפרקים. זהו, הגעתי. אין דרך חזרה.
התחנה הראשונה – קרחון גריי
אני מתחיל את הטרק עם המוצ’ילה הענקית על הגב (באותם רגעים אני רק יכול לחלום על הטנק שלי שיעזור לי לסחוב). היעד הוא קרחון גריי, הליכה של 11 ק”מ, הכוללת ירידות, עליות, כאשר את כל הטוב הזה מלווה טפטוף גשם עצבני. המחזה מרהיב ביופיו, לאורך כל הדרך מופיעים מולי הרים מושלגים, מפלים ומגוון רחב של בעלי הכנף. אלו מכם שיתמזל מזלם, יוכלו לראות את הקונדור, דורס מרשים ביופיו ובגודלו.
תמונה אחת שווה…

לאט לאט אני מתקדם לעבר הקרחון. כל שעה אני מקפיד לעצור ליד זרם מים, כדי למלא את הבקבוק. מקור המים העיקרי בפארק הוא הנחלים, שמגיעים מהפשרת השלגים, המים קרים, טהורים ונעימים לשתייה. כעבור שלוש וחצי שעות של הליכה מאומצת הגעתי לאתר הקמפינג הראשון. זהו, עכשיו אפשר להתארגן בנחת, להקים את האוהל ולהכין ארוחת ערב. מאחר ואני גם אוהב וגם יודע לבשל, פינקתי את עצמי בפסטה ברוטב פסטו ואגוזים. אחרי שנחתי והשבעתי את בטני, הלכתי לתצפית על הקרחון, הממוקמת רק 5 דקות מהקמפינג. הנוף שנגלה לעיני היה מרהיב, לי בכל אופן יצא לראות נוף כזה רק בנשיונל ג’אוגרפיק. עשיתי טיול קטן בנקודת התצפית, צילמתי כמה תמונות (לשלוח לאבאמא) וחזרתי לאוהל החמים שלי לשינה מתוקה.
שלג על אוהלי וגשם על שק”שי

למחרת אני קם אופטימי מתמיד, אמנם קמתי מוקדם, בחמש וחצי בבוקר, אולם מראות ליל אמש עדיין היו חקוקים לי בראש. התארגנתי במהירות והכנתי מרק לארוחת בוקר, מילאתי את הכיסים בחטיפים, בוטנים, צימוקים ושוקולדים, והתחלתי בהליכה של 5 שעות לתצפית על כל הקרחון. אחרי 10 דקות הליכה השריר ברגל השמאלית מסמן לי “אתה זוכר שאתה שיריונר, נכון?” השריר היה תפוס חזק אך למשלי הוא השתחרר בהמשך הדרך. הגשם לא עשה לי את החיים קלים והחל לרדת בחוזק ללא הפסקה. בנקודה זו חברתי לשתי בנות ישראליות והעברתי איתן את רוב הדרך עד למטה כאשר כל הדרך מברכים אותנו ב-Happy Christmas, אני כמובן אמרתי תודה ובירכתי אותם בחזרה. הגשם לא פסק לרגע. קיבלתי החלטה שעם כל הכבוד לרצון שלי להמשיך, לא כדאי להסתבך עם מזג האוויר ולכן החלטתי לעצור ולבלות את הלילה למטה ולא להמשיך, למרות שהרגל כן אפשרה לי.

הקמתי במהירות את האוהל והכנתי לי ארוחת ערב. בשעה 16:00 נכנסתי לאוהל בתקווה לקום עם אור ראשון להמשיך את הטיול. כמו שכתבתי קודם, אני יכול לתכנן תוכניות עד מחר אבל בסופו של דבר מי שקובע מה יהיה זה מזג האוויר.

 

מזג האוויר לא ישבור אותי

ככל שהתקדם הערב כך מזג האוויר שינה פנים והקצין לכיוון המינוס. במילים אחרות – שלג וקור קיצוני מלווים בגשם, שפקדו את הפארק והפכו את הלילה ללא נעים בכלל. לפני שנכנסתי שוב לאוהל שאלתי את אחד מעובדי הפארק מה המזג אוויר הצפוי להיות מחר, הוא הבטיח שמחר השמש חוזרת ואפשר יהיה לשוב לטייל. הלילה היה מאוד קשה, חיכיתי בשק”ש החצי רטוב שלי ובאוהל המושלג עד הבוקר. הסימן להפסקת הגשם הגיע רק בשמונה בבוקר כאשר רעש הטיפות נדם והתחלף בדממה. יצאתי לדרך בתשע וחצי בבוקר כאשר לפני יש עוד 2.5 קילומטר הליכה עד למחנה הבא. כל מה שרציתי היה להגיע לשם, להקים אוהל ולעלות לתצפית, בתקווה שתהיה פתוחה בעקבות הסערה מליל אמש. 10 דקות הליכה הספיקו לי כדי לפגוש קבוצה של 15 ישראלים בדרכם חזרה לפוארטו נטאלס. להם זה היה הלילה האחרון, אני מודה שקצת קינאתי בהם. מהר מאוד התאוששתי וחשבתי לעצמי שבתור אחד שחווה אימון חורף בשריון, אין מצב שלילה אחד כזה ישבור אותי. שום סיכוי! למחרת המזל האיר לי פנים. היה יום נפלא, 23 מעלות, בלי רוח.

(צילום: אורי יעקבי)

המחנה השלישי

בשעה טובה הגעתי למחנה השלישי, שחונה צמוד לנחל, ולשפתיו אבנים גדולות. כולם תלו את הציוד הרטוב שלהם: שק”שים, אוהלים, בגדים ותיקים הכל לייבוש, ולקחו הפסקה של שעתיים להירגע מחוויות ליל אמש. במחנה פגשתי את ידידי הטוב, ההודי ויני, שהכרתי בהוסטל. התרגשנו מאוד לראות אחד את השני. עלינו יחד לתצפית על ה”עמק הצרפתי”, שהיה ללא עננים ובעל ראות מקסימלית. המחזה היה עוצר נשימה: 360 מעלות של טבע משוגע, שאמנם היה פתוח רק בחלקו הראשון, כי חלקו בשני היה חסום בשלגים, אבל עדיין היה מדובר ביופי שלא רואים כל יום.
לאחר מכן חזרנו לקמפ, אכלנו יחד ארוחת ערב ו..חזרה לשק”ש לשינה. הלכתי לישון מוקדם משום שידעתי שלמחרת מצפה לי היום הכי קשה וארוך בטרק. קמתי בבוקר אופטימי ועם חיוך מאוזן לאוזן, חיכיתי שויני יקום כדי להגיד לו שלום לפני שניפרד שוב. לפני חיכה לי מסלול באורך 18 ק”מ עם כל המוצ’ילה עלי. אחרי 11 שעות הליכה, לאורך אגם עצום שהריו המושלגים משתקפים אליו, הגעתי סוף סוף לקמפ האחרון שלי בטרק. מהנקודה הזאת יש עוד 45 דקות הליכה עד שאגיע לראות את שלושת עמודי הגרניט המתנוססים גובה של 2,850 מטר ושעל שמם נקרא הטרק “טורס דל פיינה”.
סוף, סוף טורס!

לקמפינג האחרון הגעתי בתשע בערב. הכנתי ארוחת ערב אחרונה בה התפנקתי על פסטה בשמנת פטריות מוקרמת. הזדרזתי ללכת לישון כדי לקום בזריחה לראות את הטורוסים אדומים, מחזה מרהיב כך אומרים, תכף תבינו למה. בעודי מפנטז על הטורוסים בזריחה שמעתי שוב פעם צליל מוכר, הגשם החליט לא לעזוב אותי והחל לטפטף בעוצמה. נזכרתי מהו הכלל הראשון במגמת גיאוגרפיה – כאשר יורד גשם העננות תהיה מאוד נמוכה, למרות זאת קמתי בבוקר, עליתי לטורוסים ו…כמובן שמגמת הגיאוגרפיה לא טעתה ולא הצלחתי לראות אותם במלואם. אבל פתאום, משום מקום, הופיעו להן שתי קשתות באגם מתחת לטורוסים. יחד עם העננים שכמעט ולא הסתירו, הרגשתי שאיזה כוח עליון התערב למעני. עכשיו יכולתי לחזור למחנה ולהתקדם לעבר האוטובוס, שהיה במרחק של 4.5 שעות הליכה מהקמפינג שלי.

(צילום: אורי יעקבי)

סוף דבר
זהו, נגמר הטרק. בשעה טובה הגעתי למלון ממנו יוצא האוטובוס. אמנם הייתי גמור, עייף, סחוט פיזית וכל חלק בגופי כאב, אך זה היה שווה כל שנייה בפארק. רגע לפני שהתקלחתי במים חמים ונכנסתי למיטה המפנקת בהוסטל, יכולתי להיזכר בטבע עוצר נשימה ותמונות שרק ברקעים במחשב ניתן למצוא.

אורי יעקבי

לתגובות ושאלות : trekomania.israel@gmail.com

טרק ה”טורוסים” 24-28.12.15

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Call Now Button
דילוג לתוכן